הסיבות להתפתחותו של דיכאון

פסיכואנליטית מלאני קליין כינתה את מערך רגשות האשמה, הכעס, הפחד מאובדן האובייקט והכמיהה לאובייקט שיהיה רק של הפעוט בשם ייאוש דפרסיבי. ייאוש זה מופיע כתוצאה משילוב בין השבר האומניפוטנטי, חוסר ההבחנה בין מציאות לדמיון והנטיות המאגיות-אומניפוטנטיות.

השבר האומניפוטנטי מתייחס להכרתו של הפעוט שאיננו כל יכול ואיננו יכול לשלוט על האם. הכרה זו מעוררת בו תחושות קשות של בדידות, חוסר אונים, חרדה ודיכאון. הכעס על האם, על כך שאיננה נתונה לשליטתו המלאה, על קשריה עם אנשים אחרים, מעוררים בפעוט כעס עצום אותו מפנה הפעוט, בדמיונו, כלפי האם. חוסר ההבחנה בין מציאות לדמיון והסגנון המאגי – אומניפוטנטי מעורר בפעוט את התחושה שרגשותיו השליליים כלפי האם הרסו אותה – גם בעולם המציאותי וגם בעולם הדימויים הפנימי.
קליין מתמקדת בתיאור ההתפתחות הנפשית של התינוק בשנה הראשונה לחיים – והיא מחלק אותה לשתי עמדות כלפי העצמי והאובייקט – העמדה הסכיזו-פרנואידית, והעמדה הדפרסיבית. העמדה היא צורה של ארגון פסיכולוגי של חוויות , כשלכל פוזיציה יש יחסי אובייקט , חרדות והגנות מאפיינות.

כנגד שלל התחושות השליליות שהוא חווה מפתח התינוק שני סוגי הגנות: ההגנות המאניות והתיקון. ההגנות המאניות מופעלות לסילוק, להכחשה או להיפוך של התלות באובייקט. הגנות אלו מחזירות את הפעוט לעמדה הסכיזו – פרנואידית כיוון שהן פרימיטיביות למדי ועושות שימוש בפיצול, בהכחשה ובאידיאליזציה. ההגנות המאניות מתעלמות מהמציאות הנפשית המדוכדכת ומגבירות את התחושה האומניפוטנטית. בהתפתחות הנורמאלית מופיעות גם תחושות אבל ועצבות, על האובייקט הטוב שנהרס, על אובדנו של השד האידיאלי. תפיסת האובייקט כשלם, מפחיתה מאיומו של השד הרודפני ומחייבת הכרה באי-קיומו של השד האידיאלי. בהתפתחות הנורמאלית רגשות דיכאוניים מעוררים גם רגשות לתיקון. בשונה מההגנות המאניות, השאיפה לתיקון מהווה התמודדות חיובית עם תהליך האבל ועם הרגשות הדפרסיביים.